ה"אני במראה" – דימוי גוף ומוטיבציה לפעילות גופנית

 מאת: מיכל יערון - לעוף , פסיכולוגית ספורט מתקדמת

לעיסוק בפעילות גופנית ישנן מס' מוטיבציות מרכזיות: הרצון להיראות טוב יותר, להיות בריא, להוציא אגרסיות, לחוות סיכונים, הצורך בחברה ועוד. הספורט העממי הולך ותופס תאוצה, אולם הרבה אנשים עושים ספורט ומגלים שקשה להם להתמיד.
למשל אדם שמגיע לפעילות גופנית מתוך רצון להיות בריא יותר או כי גופו לא מתפקד בצורה רצויה והוא הרגיש זאת לאחר שרץ אחרי בנו על האופניים או ניגש לבדיקות רפואיות ואלו מוכיחות לו כי גופו בוגד בו. אותו אדם מגיע לחדר הכושר ומבצע פעילות שלא מתאימה לו, עובר יותר מדי מכשירים ובאינטנסיביות לא מבוקרת. אותו אדם יוצא מחדר הכושר כשגופו עייף, רצוץ וכואב וכל החוויה שלו מסתכמת באמון נמוך יותר בגופו, תחושה של חולי וחולשה ויתרה מכך כישלון. אדם כזה לא יעז לחזור שוב לחדר הכושר ויתרחק יותר יותר מפעילות גופנית.

השאלה הנשאלת היא: איך אפשר להתחיל ולהתמיד? אנחנו כפסיכולוגים מאמינים שאם נצליח להתאים את הספורט לאדם ונהיה ערים למוטיבציה שלו נוכל להתאים עבורו את הענף ואת הדרך למשל: עצימות, תדירות וכדומה. ומטרת העל היא שאותו אדם יצליח להישאר ולהתמיד בפעילות הגופנית.
למשל, כאשר פונה אלינו אדם בעל נטיות אגרסיביות – נפנה אותו לאמנויות לחימה וכך יוכל לתעל את האנרגיה שלו למקומות חיוביים, עד כדי תחושה של קתרזיס.

אחת המוטיבציות המרכזיות הקשורה לפעילות גופנית, היא העיסוק בדימוי הגוף, איך אני נראה, מה מבנה הגוף שלי – כולם שואפים להיראות צעירים יותר, כמו אותם דוגמנים ודוגמניות חטובים, יפים וסקסיים כאשר האסתטיקה היא המנחה ולאו דווקא הבריאות – המודל של העולם המערבי. זו המוטיבציה שהובילה אותנו לכתיבת מאמר זה ולכן בחרנו להתעמק בה.

דימוי הגוף בפסיכולוגיה ומושג "האני במראה"
באופן מפתיע הפסיכולוגיה המערבית "שכחה " את הגוף. פסיכולוגים עסקו רבות לאורך השנים במושגים של דימוי עצמי וביטחון עצמי, אבל פחות בנושא של גוף ודימוי גופני. אמנם זיגמונד פרויד, אבי הפסיכולוגיה המודרנית, טען שהאגו הוא קודם כל "אגו גופני".
תלמידו ויריבו אלפרד אדלר – דיבר על תחושות עליונות ונחיתות כתוצאה מנכויות גופניות. אדלר היה הראשון שהבחין בכך שלפעמים נחיתות גופנית מביאה דווקא להישגים יוצאי דופן כפיצוי, אדלר דיבר למשל, על השחיינית האוסטרלית מתחילת המאה העשרים – אנט קלרמן, קלרמן שהייתה גם שחיינית מוכשרת וגם לוחמת למען הפמיניזם, סבלה בילדותה מנכות ברגליה. לדעתו של אדלר קלרמן הצליחה להגיע להשיגה המרשימים בגלל ולא למרות נכותה. אולם פרט לכך, עד לשנים האחרונות נעשה מאמץ מועט לשלב מושגים כמו גוף ודימוי גוף לתוך המושג של דימוי עצמי בפסיכולוגיה.

אחת ההמשגות החשובות ביותר של דימוי גוף, "האני במראה", נטבעה דווקא לא ע"י פסיכולוג אלא ע"י הסוציולוג האמריקאי הנודע צ'ארלס קולי. קולי מתאר את הדימוי העצמי כבנוי על 3 שלבים:
• אנחנו מדמיינים את עצמנו: איך אנו נראים, התכונות שלנו והאישיות שלנו
• אנחנו משתמשים בתגובות של אחרים כלפינו וכלפי גופנו על מנת לפרש לעצמנו כיצד אחרים רואים אותנו.
• אנחנו מפתחים את הדימוי העצמי שלנו או התפיסה העצמית שלנו בהתבסס על הפרשנות שלנו לגבי תפיסת האחרים אותנו.

במילים אחרות, האדם אינו מה שהוא חושב שהוא, הוא גם אינו מה שאחרים חושבים עליו, האדם הנו מה שהוא סבור שאחרים חושבים עליו...

"האני במראה" ופעילות גופנית
אמנם קולי התייחס לאנשים בכלל ולא בהכרח בהקשר פעילות גופנית וספורט, אולם מה אומר לנו מושג ה"אני במראה" על המוטיבציה לפעילות גופנית?

באופן מפתיע, מנבא מושג ה"אני במראה" כי אנשים המתחילים לעסוק בפעילות גופנית כדי לשפר את הכושר ואת הדימוי העצמי, לאו דווקא יחוו שיפור. בסביבתם הקרובה ייתכן שיזכו למבט אוהד יותר, אולם כעת נוצר שינוי בעצם הסביבה בה האדם פועל. אותם אנשים מוצאים עצמם עכשיו בסטודיו, בחדרי הכושר ובאולמות הספינינג. במקומות אלו הם מוקפים מראות ואנשים בעלי כושר גופני גבוה או מבנה גוף מרשים הרבה יותר משלהם. אנשים כאלו נאלצים לראות עצמם בראי הרבה יותר משהתכוונו אי־פעם. מראה מלפנים, מראה מאחור, בפרופיל וכו' וכו'. מצב זה מעורר עיסוק בגוף ויחד עם זאת, מגביר את הביקורת העצמית ולעתים פוגע בדימוי הגוף, שהיה מעורער עוד קודם לכן. מתעוררת ביקורת עצמית סביב איך אני נראה, מה עליי לשנות ואיך להשתנות. אין הכוונה כאן רק למראה במובן המוחשי של המילה, המראה היא גם אותן מחשבות, תקשורת לא מילולית ואינפורמציה שעוברת אלינו דרך אותם אנשים שנמצאים אתנו ולידנו על האופניים, על המסילה ועל המזרון לצדנו. הם אותם קולות של מדריכים, מאמנים ומתאמנים לכל אלו ועוד אנו חשופים בעודנו משתדלים "לשרוף" כמה שיותר קלוריות ושומנים עודפים.

ברוב חדרי הכושר ניתנים במקביל שירותים של תזונאית, דבר יעיל ומכובד המאפשר להרוויח את הקלוריות רק לא בצד המוציא ושורף, אלא מראש להתחשב בגופנו ולצרוך קלוריות בצורה מבוקרת ובריאה. כך מה שהתחיל במוטיבציה בריאה וחיובית לתזונה נכונה ולפעילות גופנית עלול להפוך למתח ולחרדה מול יעדים בלתי ריאליים ובלתי אפשריים. הסכנה היא מעגל של הערכה עצמית נמוכה שמובילה להגברת הפעילות הגופנית ולצמצום באכילה, הצבת יעדים עוד יותר רחוקים ועוד יותר בלתי אפשריים שמובילים לירידה נוספת בדימוי העצמי וחוזר חלילה. לעיתים, אנו עדים למצבים בהם נקודת השבירה של האדם היא גדולה עד כדי "התנזרות" מוחלטת מפעילות גופנית וחזרה לדפוסים מוכרים וגרועים הרבה יותר כמו: חזרה לאכילה אינסופית, רביצה מול מסכי הטלויזיה ו/או המחשב וכדומה.

אז מה עושים?
האם המסקנה הבלתי נמנעת מן האמור לעיל היא שאין מקום לפעילות גופנית עממית, שאין מקום לחדרי כושר ולמכוני ספינינג – ודאי שלא!!!
כל אנשי המקצוע יסכימו על הערך הבריאותי, הפיזי והנפשי של פעילות גופנית ואכילה בריאה. בתחום פסיכולוגיית הספורט בוססה זה מכבר החשיבות של פעילות גופנית סדירה לדימוי עצמי, לתחושת רווחה ולהפחתה בסימפטומים של דיכאון ושל הפרעות קשב וריכוז.
המסקנות העיקריות הן שפעילות גופנית צריכה להיות כרוכה ב:
• שמירה על פרופורציות
• הצבת יעדים ומטרות ריאליים
• מודעות להשפעת ה"אני במראה" על הדימוי

כל אדם שהתחיל זה מכבר בפעילות גופנית צריך לקבוע לעצמו מראש בעזרת אנשי המקצוע המתאימים, מטרות ויעדים ריאליים. יעדים אלו, חשוב שיהיו נגד עיניו כל תקופת הפעילות – איפה אני מול המטרות המקוריות שהצבתי לעצמי? ה"אני במראה" פועל באופן לא מודע, חשוב להיות  במודעות ליעדים ובמודעות לכך שהתחושה עלולה להשתנות דווקא לרעה כי הסביבה בה אנו פועלים השתנתה. שינוי הסביבה עלול להביא לשינוי בדימוי. בדיוק כמו שספורטאי חובב שהצטרף לליגה מקצוענית או ילד שעלה רמה בכיתת המתמטיקה או האנגלית שלו עלולים לתפוס עצמם פתאום, שלא בצדק, כנחותים וחלשים.
אם התחלתם לעסוק בפעילות ספורטיבית אל תסמכו על הפידבק הלא נכון: אל תחפשו את התגובות דווקא מאותם אנשים שנמצאים בכושר הרבה יותר טוב משלכם אלא השוו את עצמכם לסביבה שממנה התחלתם.

בהצלחה!!!

לאתר של מיכל יערון  לחץ כאן

התכנים המופיעים בדף זה נועדו לספק אינפורמציה כללית בלבד, לא ניתנו על ידי מוסד רפואי, אינם מהווים חוות דעת מקצועית, המלצה, תחליף להתייעצות עם מומחה או קבלת ייעוץ רפואי.